"הגברים בוכים בלילה":
טיפול בגברים בגישה מגדרית
מאת: רני לוי, M.S.W
מהי הגישה המגדרית?
במהלך 15 השנה האחרונות, התגבשו מספר גישות להבנת האשה, (למשל, Chodorow 1978; Gilligan 1982) אשר זכו לפופולריות רבה, הן בשורות האקדמיה והן מחוצה להן. המשותף למודלים אלה הוא הטענה כי נערות ונשים עוברות, על פי הגדרה, חוויות שונות מאלו של נערים וגברים, וכי שוני זה מניב צורות נבדלות של חשיבה, שיפוט, התייחסות וכן הלאה. על פי הוגים אלה, המגדר איננו נתון ביולוגי אלא פרי הבניה חברתית.
הטענה הבסיסית של גישת ההבניה החברתית היא שאין לנו כל דרך להכיר בוודאות את טבעה של המציאות. מה שאנו מתיימרים לדעת, מה שנתפס בעינינו כמציאות, הוא הבניה, הבנה טובה ככל שניתן, המבוססת על ההקשרים שבתוכם אנו יוצרים והשזורה בתוכם לבלתי הפרד. מה שאנו מכנים "ידע" הוא פשוט מה שהסכמנו לכנות אמת" (Bohan 1997:38).
לאור תפיסה זו, המגדר הוא המשמעות שהסכמנו לייחס לסוג מסוים של אינטראקציה בין יחידים לבין הקשרים סביבתיים. כפי שאומר בוהאן (שם: 23), "מגדר זה לא משהו שיש לך, זה משהו שאת/ה עושה".
מחקרים שנערכו בעשרים השנה האחרונות חשפו את המגדרים המנוגדים והשונים שהחברה מלמדת נשים וגברים. שוב, כמצוין לעיל, ניגודים אלה אינם ביולוגים או טבעיים אלא מוכתבים על ידי החברה.
לפי פרוש (Frosh 1992:44), המאפיינים הניגודיים המצופים מגברים להבדיל מנשים הם כדלקמן:
כוח - חולשה
שליטה - הבנה
עצמאות - תלותיות
הישגיות - קונקרטיות
התנהגות - חוויה
מזה שנים רבות, המחישה הספרות הפמיניסטית את המחיר והנזק שגובים מאיתנו ניגודים אלה. אין כל שיפוט ערכי באמירה כי מגדר אחד שונה ממשנהו. הבעיה מתעוררת כאשר המגדר הדומיננטי, הגברי, קובע ערכים לכל תכונה ומדגיש כי סגולות המגדר הגברי עדיפות על אלו של הנשי. במאמר זה, לא אבחן את הגישה הפמיניסטית לעומקה, אך חשוב לי להדגיש כי התיאוריות החדשות על גבריות וטיפול נגזרות מנקודת המבט הפמיניסטית. בלעדיה, לא היינו מסוגלים להבין גברים ולסייע להם כפי שבכוונתנו לעשות. כפי שביטא/ה זאת רואן, "אם ברצוננו להבין מדוע התפקיד הגברי הוא כה מחייב ואוניברסלי, אין לנו ברירה אלא להיעזר בפמיניזם" (Rowan 1997:9).
במשך העשורים האחרונים, הראתה נקודת ההשקפה הפמיניסטית כיצד "נאלצות" הנשים להתנהג בצורות שאינן מאפשרות להן להתפתח בחופשיות וכיצד לא פעם הן סובלות מדיכוי גופני, כלכלי, רגשי ופוליטי (Gavey 1997). בכוונתי להמחיש כאן דווקא את התהליך שעוברים גברים בחברה ואת המחיר שהם משלמים בחיי היומיום.
גישה או תגובה גברית זו לפמיניזם מכונה "נקודת המבט הפרו-פמיניסטית". היא גורסת כי "הגבריות ההגמונית" מחויבת לשנאת נשים ולאלימות כנגד נשים, וכי הפטריארכיה היא הסדר החברתי והפוליטי שבתוכה היא מתממשת. המאמר הנוכחי יונק מתוך גישה המדגישה כי הגבריות היא "מערך של מגבלות הנכפות על גברים", ממש כשם שהנשיות מהווה "מערך של מגבלות הנכפות על הנשים". מדובר בגישה לא-הגנתית המנסה ללמוד מהפמיניזם ולא להתנגד לו (Rowan 1997).
חבר?ת הגברים
איננו נולדים עם התכונות הטיפוסיות כביכול לגברים או נשים. אנו לומדים אותן מהחברה באמצעות חוויות מסוגים רבים ושונים שאנו חווים בשנות הילדות וההתבגרות שלנו, ואף לאחריהן. אנו לומדים את תפקידי המין שלנו מהחברה ומתחילים להתנהג בהתאם להם. הופקינס, לדוגמא, חולק איתנו את חוויותיו כתלמיד בתיכון נוצרי שמרני שגרתי למדי:
באופן ספציפי ומפורש למדי, לימדו אותנו כי הנשים הן רגשיות יותר, מילוליות יותר, זקוקות יותר לבטחון, אהבה ותשומת-לב, מתעניינות יותר בהופעתן החיצוני, מעונינות יותר בחיי משפחה מאשר בהצלחה אישית, אמהיות מטבען, פחות הגיוניות, פחות מיניות, פחות אגרסיביות, פחות מובילות וככלל, בני אדם שהערכתן העצמית קשורה לבלתי הפרד במערכות יחסים ובהשקעה בזולת. הגברים, כך לימדונו מפורשות, הם ההפך הגמור: אינדיבידואליסטים, אגרסיביים, עצמאיים, זקוקים יותר למעמד חברתי, מובילים יותר, רציונלים ולמרבה הפרדוקס גם נשלטים הרבה יותר על ידי דחפים מיניים חזקים, עסוקים פחות בהופעתם החיצונית, רגשנים פחות וככלל, בני אדם שהערכתם העצמית מבוססת על הצלחתם החברתית וכושר מנהיגותם" (Hopkins 1998:34).
מרגע היוולדם, לומדים ילדים, הן במפורש והן במשתמע, כיצד להיות גבר או אשה. בעוד שמלמדים את הבנות להתנהג בצורה "נשית", הבנים לומדים "להיות גבר". בתהליך חבר?ת זה, לומד הילד להעריך גילויים של גבריות כמו אומץ פיסי, תחרותיות ותוקפנות (Balswick & Peek 1971). ישנן מספר דרכים בהן לומד הילד הרך את הקודים הללו ואת יישומם ההתנהגותי:
שכר ועונש, עידוד והרתעה, הם המפתחות להבנת האופן שבו מלמדת החברה את הגברים להתנהג כמו "גברים". באלפי התרחשויות שונות המהוות אלפי חוויות למידה שונות, מתגבש דפוס של התנהגות צפויה וטיפוסית. (Gaylin 1992:19)
לפי שמיט (1998), התפיסה העצמית נבנית באמצעות מקטעים מודעים ובלתי-מודעים של התנהגות מותנית, חיקוי וכן הזדהות, תהליך שכולו בלתי מודע. האב ממלא תפקיד מרכזי בתהליך זה. גבר עשוי למצוא עצמו מתנהג כמו אביו, בין אם במודע או שלא במודע. הוא יתנהל, ידבר ויתנהג עם אחרים כפי שנוהג אביו לעשות, גם אם הוא מתעב את הליכותיו.
"גבר אמיתי": מה זה אומר להיות גבר?
כפי שציינו קודם לכן, שני המינים מחוברתים בדרכים שונות. בחלק זה של המאמר, אתאר את "הגבר האמיתי", בהתאם לדימויו הסטריאוטיפי.
"הגבר האמיתי" הוא חזק, סקסי, אמיץ, קשוח, נדיב, צנוע, עצמאי וכזה הכובש את יצרו. הוא אינו בכיין, חלשלוש, תלותי, רגשן, גנדרן, נשי או "ילד טוב של אמא" (Schmitt 1998). הקודים הבסיסיים של הגבריות, של מה שאנו קוראים ה"מאצ'ו", משותפים לכל החברות המערביות - גם אם אנו שוגים לעתים באשליה כי הם אינם קיימים עוד, הרי שאלו הן עדיין נורמות הגבריות השליטות (Nardi 1992). הנה כמה ממאפייני "הגבר האמיתי", לפי נרדי (1992):
1. "הגבר האמיתי" חייב להיות לא-נשי ככל שיוכל.
2. "הגבר האמיתי" חייב להימצא בעמדת עליונות ביחס לגברים אחרים ולנשים.
3. "הגבר האמיתי" חייב לשמור על שליטה עצמית בכל עת ולא להפגין רגשות כמו כאב ומצוקה.
קודים אלה הם שמייצגים את הגבריות בעיני רוב הגברים. גבר המעונין להיות גבר "אמיתי" חייב לאמץ אותם לעצמו, שאם לא כן לא ייחשב גבר.
כבר מגיל החביון, עושה הילד מאמץ להוכיח כי הוא גבר אמיתי. יוטחו בו מלים קשות שיקראו תגר על גבריותו, ועליו להשיב למעליבים אותו כגמולם או להתעלם מהם מתוך תחושת בושה והשפלה. יקראו לו "חלשלוש" או "הומו" וכיוצא בזה. (Gaylin 1992:30)
אם הגבר לא יתנהג כמו "גבר", הוא עלול להרגיש כמו אשה. מבחינת הבנים, להיות בת זהו איום רציני, כיוון שהדבר מעורר חרדה מאבדן עוצמה. עד להשגת עוצמה אמיתית, עוצמתו של הבן מתקיימת בכוח הדמיון, אך כוח המשיכה המתמיד של יעדים פסיביים, המשיכה לבנות ולאם, יבטיחו כי מתח מסוים יתקיים כל העת (Kaufman 1995). לכן משקיעים הגברים מאמץ כה רב כדי להתנהג ולפעול כמו גברים "אמיתיים". מאמץ זה משפיע עליהם בדרכים שונות, כפי שנראה בהמשך.
הקודים שנרדי מציין הם הרלוונטיים לענייננו כאן. בתור עובד סוציאלי, אני מאמין בתועלת, בערך וחשיבות של רגשות כדרך לסייע לזולת. הקודים של הגבריות, כמו להיות חזק, אחראי ומגונן, משפיעים על אופן ההתמודדות, או ליתר דיוק, העדר ההתמודדות, של גברים עם רגשותיהם. בתרבות שלנו, תפקיד הגברים הוא להיות בעלי עוצמה, ודומה כי עוצמה זו פירושה לא לגלות רגשות ולא לבטאם.
הילד חייב להימנע מהבעת רגשותיו לא רק משום שהתרבות שלנו מצפה לכך מבנים אלא משום שהתרבות שלנו מצפה מבנים שיגדלו ויהפכו למקבלי החלטות ובעלי עוצמה. (Sattel 1995:295)
רגשות הם המניעים את מעשינו ואת פעילויותינו בעולם. "הגבר האמיתי" מנסה לתרץ את העולם ואת עצמו בעולם זה, ומנסה להתנהג בהתאם למערך האמונות שלו. ברמה אחת, הרמה הקוגניטיבית, אין כל פסול בגישה זו. כל אחד מאיתנו חייב לאמץ לעצמו מערך של אמונות שיאפשר לו לחיות עם תחושה של משמעות. הבעיה מתעוררת כשגברים אינם מביאים בחשבון את רגשותיהם בתור אחד מהיבטי קבלת ההחלטות בחייהם. "הגבר האמיתי" עושה אפוא נסיון נואש לחיות בהתאם לנורמות מסוימות שבמידה רבה דוחקות הצידה רבים מרגשותיו.
ציינתי כבר את המקור הסוציולוגי לגבריות הנמנעת מביטוי רגשות. חשוב להתייחס גם למקורות הפסיכולוגיים של תופעה זו. לפי ריל (Real 1997), גברים נוטים להיות נרקיסיסטים יותר מנשים. הפרעה נרקיסיסטית פירושה ביסוס ההערכה העצמית והערך העצמי מהשתקפות העצמי באחר. לפי ריל (1997), הגבר הנרקיסיסטי, ה"מאצ'ו", שואב את ערכו העצמי לא ממה שהוא "מרגיש בקשר לעצמו" אלא מהאופן שבו הוא "רואה את השתקפותו בזולת".
הגבר המאוהב בהשתקפותו הוא זה המאוהב במראהו החיצוני, בחשבון הבנק שלו או בעוצמתו. בכל פעם שהוא מנסה להשיג את חפצו, הוא בורח ממנו. אפילו דמעותיו, המבטאות את כאבו, אסורות כיוון שהן גורמות לו לשנוא את האופן שבו הוא נראה בהשתקפותו הנרקיסיסטית. (Real 1997:33)
הגבר הנרקיסיסטי ינסה להשיג עוצמה ולשמרה כיוון שזו מאפשרת לו לאהוב את עצמו. הוא יעדיף שלא להפגין רגשות כיוון שאלה גורמים לו להיראות חלש והוא אינו יכול לראות עצמו בצורה זו. כפי שאראה להלן, הוא משלם מחיר יקר בעבור דימוי זה.
המחיר הפסיכולוגי
בחלק זה של המאמר אתמקד במחירים הנפשיים של "להיות גבר". באמרי "להיות גבר", אני מתייחס להתנהגויות שצוינו לעיל: קושי בהבעת רגשות והפנמת הרגשות הפגיעים, כמו כאב, עצבות, חרדה, בושה ופחד. אני מניח כאן שהבעיות הפסיכולוגיות הנובעות מהתנהגות זו מתבטאות במגוון רחב של תחומי חיים כמו יחסי מין, עבודה, בריאות, אבהות והתמכרות (Real 1997).
דכאון סמוי
מינוח זה מתאים לתופעה כיוון שגברים נוטים שלא להכיר ברגשותיהם בנוגע לדכאון ולהסוותם. הסיבה להסוואה זו היא בושה. הבושה מתוארת בספרות כרגש של ערך עצמי נמוך בהשוואה לזולת, המעורר אי-נחת (Morrisson 1989). ברמת עוצמה מסוימת, עלולה הבושה לגרום לנו להרגיש חסרי ערך לחלוטין, מושפלים מכף רגל ועד ראש, לעתים בלא שעוללנו כל רע (Jacoby 1996).
הגדרת הגבריות היא להיות חזק. הכרה בדכאון פירושה כניעה, וגברים ינסו לעבוד יותר אך לא ינסו לעבד את רגשות העצב שלהם. מבחינת הגברים, דומה שההתכחשות לכאב היא גישה חזקה וראויה להערצה. (Real 1995:27)
"דכאון סמוי" הוא אחד המחירים העיקריים שמשלם הגבר על הנסיון להיות "גבר אמיתי". דכאון סמוי הוא אחת ההפרעות הנפוצות ביותר בחברה המערבית, ולמרות זאת, הספרות הפסיכיאטרית נוטה להתעלם במידה רבה מתסמונת זו (Opler 1974). בעבר כמו גם כיום, נחשב הדכאון להפרעה נשית יותר. אנשי מקצוע מתחום בריאות הנפש נוטים לאבחן נשים כסובלות מהפרעות דכאון יותר מאשר גברים (Taffel 1991). ישנן מספר סיבות לכך.
הסיבה הראשונה היא שאנו נוטים שלא להכיר בדכאון גברי כיוון שההפרעה עצמה נראית בלתי-גברית. סיבה נוספת קשורה לאופן שבו מבטאים הגברים את דכאונם. נערים וגברים נוטים לפעול כשכואב להם, בעוד שנשים נוטות להפנים את כאבן. גברים מרגישים שהם קורבנות הזולת ומנסים לפעול בהתאם לתחושה זו. סיבה נוספת היא שדכאון גברי אינו נכלל בקטגוריה של הפרעות הדכאון הרגילות. ה-DSM IV לא יזהה את רוב הגברים הסובלים מדכאון סמוי. לפי ה-DSM IV, דכאון קליני הוא מצב שנמשך לפחות שבועיים, שבו חווה המטופל עצבות, ייאוש ואבדן עניין בפעילויות מהנות, כולל מין. בנוסף לכך, עליו לחוות לפחות ארבע מהתסמינים הבאים: אבדן משל, עייפות, עודף או חוסר שינה, אשמה, קושי בקבלת החלטות ומחשבות אובדניות. רוב הגברים אף אינם מכירים ברגשות אלה בעצמם, ואם הם בכלל מבחינים בהם, הם ינסו להימנע מהם ולהתכחש לקיומם.
כשאדם סובל מדכאון אין פירושו שהוא חלש או שאין לרפאו או שאיבד את שפיותו, אלא שיש לו בעיה שעליו להתמודד עמה בטרם תסב נזק נוסף. נתוני "המרכז האמריקאי הלאומי לבריאות" (ANCH) מראים כי הגברים אובדניים בשיעור גבוה פי ארבעה מהנשים.
מה שכיניתי כאן דכאון סמוי מהווה ביסודו של דבר הפרעה בהערכה העצמית ובערך העצמי. ערך עצמי בריא הוא בעיקר פנימי. מדובר ביכולת להעריך את עצמך אף שאינך מושלם, לא בגלל מה שיש לך או מה שאתה מסוגל לעשות. ערך עצמי בריא מבוסס על ההנחה שכולנו, גברים כנשים, נולדנו שווים ואף אחד אינו טוב מזולתו (Kohut 1985). במונחים קליניים, הגבר הלוקה בדכאון סמוי אינו מסוגל לפתח את היכולת להפנים אהבה, לספוג אהבה מהוריו ולהרגיש בטוח באהבה זו. הדרך היחידה מבחינתו לחוות אהבה היא להסתמך על מקורות חיצוניים, כמתואר בהפרעה הנרקיסיסטית. מאחורי הבטחון העצמי הנרקיסיסטי מסתתרות פגיעות, בושה וחרדה שמא לא יקבל את האהבה שהוא זקוק לה כל כך. מבחינתם של גברים רבים, הדכאון הוא מצב של בושה הגורם להם להסתיר רגשות אלה מהסובבים אותם. במצב הדכאון הסמוי, מסתירים הגברים את דכאונם לא רק מהקרובים להם, אלא גם מעצמם. כמה גברים חווים דכאון כמצב של קהות חושים, המכונה בספרות הפסיכיאטרית "אלקסיתימיה" (alexithymia) (Krystal 1979). במצב זה, מתבטא הדכאון עצמו לא כתחושה רעה אלא כאבדן כל יכולת לחוש.
האם סובלים כל הגברים מדכאון סמוי? כלל וכלל לא! כפי שהסברתי לעיל, תנאים מסוימים בילדות הם שעשויים להוביל להפרעה מסוג זה. זהו ההסבר הפסיכולוגי לתופעת הדכאון הסמוי. מחד גיסא, אם נבחן את נקודת הראות הסוציולוגית, נראה שרוב הגברים נתונים בסיכון רב לפיתוח דכאון סמוי עקב ציפיות החברה שלנו. אנו נוטים להיות תחרותיים ולראות עצמנו בעיני הזולת. בתור גברים, אנו לומדים שלא לבטא את תחושות הכאב שלנו ו"לעשות" להבדיל מאשר "להיות" ו"להרגיש".
נשים מתקשות להבין כיצד חיים הגברים, המחזיקים בעמדות חזקות יותר בחברה שלנו, בפחד שכזה שקשה לשככו ולהרגיעו. מבחינת הגברים, כל מהלך שגוי פירושו מפלה. אם גבר אינו מנצח משמע שהוא מפסידן. והמחיר אינו רק המשחק הנוכחי, אלא הרבה מעבר לו. (Real 1997:129)
דכאון סמוי הוא אחד מהמחירים הנפשיים שמשלמים גברים בחברה שלנו. לתסמונת זו מספר השלכות, והראשונה היא אבדן האינטימיות.
אבדן אינטימיות
מהי אינטימיות? לפי רובין (1995), אינטימיות פירושה להניח בצד את המסכות שאנו לובשים ברוב ימי חיינו; מדובר ביכולת להאמין שאנו יכולים להיות אהובים בזכות מה שאנו באמת, שאנו מסוגלים להראות את הצד האפל שלנו בלי לחשוש, כי חולשותינו לא ייחשבו לרעתנו. אם נחשוב בהקשר זה על גברים הסובלים מדכאון סמוי, ואפילו על גברים בכלל, נוכל לראות בקלות עד כמה הם מתקשים באינטימיות.
בעיני הנשים, העולם בו חיים הגברים הוא עולם בודד - עולם שבו החשש שלהם מחשיפת עצבותם וכאבם, החרדה שלהם מחשיפת פגיעותם, אפילו בפני אהובותיהם, מושרשים עד כדי כך בתוכם עד שבדרך כלל, הם יכולים לתת לזה לקרות "באישון ליל ובחסות החשכה". (Rubin 1995:282)
בלא יכולת לאינטימיות, מרגיש הגבר בודד בעולם. גבר שאינו מסוגל לחוות אינטימיות עם רעייתו יתקשה בחיי הנישואין ובקיום קשר חזק ומשמעותי עם ילדיו. בהחלט ייתכן שיעביר את הבעיה אליהם, כיוון שלא יהווה מודל לאינטימיות בעבורם. הוא לא יהיה מסוגל לחלוק את בעיותיו וייאלץ לנסות להתמודד עמן לבדו. כך יבשילו התנאים לדכאון סמוי.
בעיה נוספת בקשרים אינטימיים עם המגדר השני קשורה לאופן שבו מבטאים הגברים את עצמם - את צרכיהם ואת רגשותיהם:
ובכל זאת, אם נאזין למה שאומרים הגברים, נשמע כי הם מתעקשים על כך שהם מדברים על מה שבתוכם, וחולקים את מחשבותיהם ורגשותיהם עם אהובותיהם. שכן הגברים הפנימו היטב את לקחי ילדותם - ההתנסויות שלימדו אותם להדחיק את מחשבותיהם, משאלותיהם, צרכיהם ופחדיהם הפנימיים ולהתכחש להם; יתר על כן, אפילו לא להבחין בהם. בהחלט ניתן לקבוע אפוא שכלל, סוג המחשבות והתחושות הפנימיות הנגישות על נקלה לנשים אינן זמינות לגבר. (Rubin 1995:282)
אלימות
האלימות התמסדה זה מכבר כאמצעי לפתרון בעיות. גברים נוטים להשתמש באלימות יותר מאשר נשים. ממבט ראשון, דומה שמדובר בפרדוקס: דווקא בעלי העוצמה הם הנזקקים להשתמש באלימות כה רבה. מדוע לנקוט אלימות כשהעוצמה כבר בידיך? אפשר למצוא את ראשיתה של התשובה לכך בתפיסתו של קאופמן (1995:16): "הגבריות היא כוח. אך הגבריות שברירית להחריד כיוון שאינה קיימת במציאות. היא קיימת כתסריט, היא קיימת במסגרת מערכות יחסים 'ממוגדרות'."
גברים נוטים להסוות את השבריריות הזו באלימות ובשתלטנות. הרמן (1992) מציין כי הסוואת ערך עצמי נמוך ובושה בעזרת שליטה עצמית היא אחד הנושאים המרכזיים בכל סוג של התעללות - החל מהתעללות בילדים וכלה בעינוי יריבים פוליטיים.
ריל (1997:50) מציג דפוס שבו עוברים הגברים מהערכה עצמית נמוכה ובושה למצב של אינטנסיביות גבוהה ותחושת עליונות. אלימות היא אחת הדרכים להגיע לתחושה זו:
המעבר מבושה לתחושות גרנדיוזיות דרך אלימות מתרחש בחיינו דבר יום ביומו. גברים שמכים את רעיותיהם עושים זאת על מנת לדכא את "הדכאון הסמוי" שלהם. בלא להודות בכך, אותם מאצ'ו-ים תלויים בנשותיהם לצורך הסוואת הערך העצמי הנמוך שלהם. כשרעיותיהם או בנות זוגם מאכזבות אותם בצורה כלשהי, הם משתמשים בזעם ובאלימות כדי לרפא את תחושות הבושה והדכאון שלהם. הזעם מרפא במישור הגופני והנפשי כאחד. תחושת חוסר האונים נעלמת בזכות אשליית השליטה באשה והכוח עליה. תחושת הגרנדיוזיות מכסה על הערכה עצמית נמוכה.
נשאלת השאלה, מדוע גברים אלה אינם מסוגלים לבטא את רגשותיהם בצורה שונה, בלי להשתמש באלימות? קאופמן (1995) מציין שגברים בוחרים להתבטא בצורה זאת גם בשל הפיצול המגדרי בין אקטיביות לפסיביות. אקטיביות בצורת תוקפנות מהווה חלק מההגדרה המגדרית של גברים. אין צורך לנקוב כאן במחיר שמשלמת החברה, ובמיוחד הנשים, על האלימות הגברית.
כיצד תוכל גישה מגדרית לעזור למטפלים בעבודה עם גברים?
לאחר שדנו בכמה מהבעיות מהן סובלים הגברים בחברה שלנו, הייתי מעונין להציג כאן כמה מודלים שבעזרתם עשוי הטיפול הנפשי לסייע לגברים להתמודד עם קשייהם.
כידוע לנו, ישנם סוגים רבים של טיפול נפשי, ומניינם כמניין הדרכים האפשריות לטפל בגברים. היה לי חשוב לבחור את המודלים המתייחסים ספציפית לגברים מנקודת ראות מגדרית. הגישה המסורתית בספרות הטיפולית היתה למצוא מודל לעבודה על בעיה או הפרעה ספציפית, בלא נקודת ראות מגדרית. היו אלה הפסיכולוגים הפמיניסטיים שהחלו לחפש טיפול נפשי ספציפי לנשים. בעקבותיהם, מנסה הגישה המתמקדת בגבריות למצוא כמה עובדות וטכניקות שיש בהן כדי לסייע בטיפול בגבר. לדעתי, אל לנו לראות במטופל אך ורק אדם הסובל מבעיה או הפרעה, אלא גם גבר או אשה. לדוגמא, גבר מובטל ירגיש ויתנהג בצורה שונה מאשה מובטלת. ההנחה היא שקיים שוני בסיסי מסוים באופן שבו גברים מתנהגים, מדברים ומתחברים לרגשותיהם. אם נוכל ללמוד את ההבדלים הללו ולהבינם נוכל גם למצוא דרך טובה יותר להתחבר אליהם ולפיכך לסייע למטופלים. הנחה נוספת היא שקיימות מספר בעיות, כאלו שנדונו לעיל, הקשורות יותר לגבריות ולפיכך מצריכות גישה מיוחדת ומודל עבודה ייחודי.
יעדי הטיפול בגברים
בתור עובדים סוציאליים, אנו מודעים היטב לחשיבות של הצבת יעדים בטיפול. אם נבין את הגברים טוב יותר, נוכל להבין מאין הם באים ולהובילם למקום טוב יותר בחייהם. אנשים מגיעים לטיפול ממגוון סיבות, עם אינספור תסמינים כמספר המטופלים כמעט. כדי שיעדי הטיפול שלנו יחרגו מעבר לעזרה למטופל בהתמודדות עם תסמיניו (יעד שאינו מומלץ בעבודה עם גברים, כפי שאראה בהמשך), שומה עלינו לראות אילו חלקים באישיותו צריכים להשתנות.
הטבלה דלהלן (Kipnis 1991:141) תעזור לנו להבין את השינויים להם זקוקים הגברים על מנת לעבור משלב אחד למשנהו.
אותנטי (גבריות שלמה) נשי (גבריות-חסר) הרואי (גבריות-יתר) תחום
גמישמסוגלחזקלוחםציידאיתן בדעתוערניפורה רךכנועעדיןרודף שלוםלקטן (מזון)נוח להשפעהנשלטנייח קשהשתלטןקשוחחיילהורגכופהשולטשר ואדון גופני
מקבלמרגישתלות הדדיתמזיןאסרטיבירענןמאהברגישמשועשעישיראחראי בלתי מוגןמוצףתלותחונקפסיבינאיבימענגפגועמוכל"בחור נחמד"חסר אחריות סגורקההתלות בתלויים בותובעניאגרסיביציניבן זוג מינידפנסיבימודחק"מניאק"אחראי להחריד רגשי
בוחרמלא הבנהחד אבחנהמכיל פרדוקסיםרב-משמעיקהילהרב תושיהאתיקה אישית נבלעפזורמאחדמצרףמעגליאנרכיהשמרןהליכים ממודרחודראנליטימפצללינאריהיררכיהנצלןכללים וחוקים נפשי
הטבלה מתארת חלקים שונים באופי הגבר: ההרואי, הנשי והאותנטי. החברה מלמדת את הגברים לבטא ולפתח את הצד ההרואי שבהם, ולהסוות את הצד הנשי. הסוואה רגשית זו עלולה לגרום לבעיות נפשיות ולקשיים בקשריו של הגבר עם הזולת.
עלינו לראות בצד האותנטי אינטגרציה של ההיבטים ההרואי והנשי באישיות הגבר, אינטגרציה שצריכה להיות היעד הטיפולי.
ניתן לומר שאצל כל אדם, אחד החלקים דומיננטי יותר מהאחר, והיבט זה עשוי להיות הסיבה לבעיה הנפשית. בתור מטפלים, מטרתנו תהיה לגלות אילו חלקים בגבר הם דומיננטיים יותר, הגברי או הנשי, ולנסות לשלבם יחדיו ולסייע לגבר להשלים עם החלקים השונים שבאישיותו. ברוב המקרים, הצד ההרואי הוא שיהיה דומיננטי יותר, ויוביל לבעיות כמצוין לעיל. אך גם ההפך ייתכן - מטופל התופס עצמו כנשי מדי, והזקוק שנסייע לו להשלים גם עם חלק זה באישיותו ולשלבו עם החלק ההרואי.
קיפניס (1991) מביא דוגמא לגבר שהגיע לטיפול עם תחושה שחייו תמו ואיבדו כל תכלית כיוון שאשתו עזבה אותו. בטיפול, הוא למד להיות מודע לצד התלותי שבו, אותו הסווה בתוקפנות כלפי אשתו. הוא עבר ממצב שבו היה תלותי ובלתי מודע לתלותו למצב של תלות הדדית ביחס לזולת. אותו גבר שילם מחיר גבוה תמורת הסוואת תלותו בעזרת תוקפנות, ומעניין לחשוב כיצד הרגיש בקשר לעצמו לאחר שקיבל על עצמו אחריות רגשית והכיר בחלופות להתנהגות שאפיינה אותו בעבר.
זוהי דוגמא סכמטית מאד. כשאנו משתנים, לעולם אין זה היבט אחד ויחיד מהווייתנו שמשתנה, אלא דימויינו העצמי הכולל. בכל זאת, הטבלה יכולה לסייע מאד למטפלים כיוון שתאפשר להם למפות את מטופליהם על הרצף שבין החלקים ההרואי והנשי שבגבריותם.
איזה סוג של טיפול מתאים לגברים?
שאלת הטיפול המתאים לגברים היא בעייתית מאד. לטיפול נפשי יש מגוון צורות: פרטני, משפחתי או קבוצתי. שיטה שתועיל למטופל אחד לא תועיל לחברו. הספרות דנה בגברים בתור קבוצה עם צרכים מיוחדים ומאפיינים הנגזרים ממגדרם. גילברט (1984) טוען כי פסיכולוגים רבים חשים כי על הטיפול הנפשי להיות תכליתי יותר כשמדובר בגברים. כמה נתונים מחקריים ראשוניים מצביעים על כך שגברים פתוחים יותר לטיפול קוגניטיבי-התנהגותי מאשר לטיפול פסיכו-דינמי או בין-אישי הכרוך לרוב במידה רבה של אינטרוספקציה. במחקר אחד (Gilbert 1984) צפו נבדקים ממין זכר בהדגמות מצולמות של סוגי טיפול שונים ונשאלו איזה סוג של טיפול היו מעדיפים. הגברים שקיבלו ציונים גבוהים יותר בקונפליקט סביב תפקיד מגדרי, או במילוי נוקשה של תפקידים מסורתיים, אמרו כי יעדיפו טיפול קוגניטיבי-התנהגותי, ולמען האמת "ביטאו שנאה של ממש כלפי הטיפול בגישה הרגשית".
ניתן להניח שקשיי הגברים עם טיפול באוריינטציה רגשית נובעים מהבעיות שלהם עם הבעת רגשות.
אף שגברים נוטים לדבר על האי-נוחות שלהם בקול שונה ו"גברי" יותר, הם בהחלט חווים כאב כאשר מערכות היחסים שלהם נקלעות לקשיים, למשל, לא פעם בלי להיות מודעים למקורו. כיוון שהחברה לימדה אותם להתרחק מרגשות ולהדגיש פרודוקטיביות, עמימות הרגש נוטה לגרום לתחושותיהם להרתיעם. (Erickson 1993:7)
מאידך גיסא, מטפלים רבים טוענים כי דווקא בגלל השימוש הבעייתי שלהם ברגשות, ונטייתם להתמקד במציאת פתרונות, הטיפול שלו זקוקים הגברים הוא דווקא מהסוג ההפוך.
האוריינטציה הטכנית עלולה להיות בעייתית במיוחד כשמדובר בגברים. הסיבה לכך היא שהחברה לימדה את הגברים לפתור בעיות ולעשות זאת בכוחות עצמם וביעילות הגבוהה ביותר. לפיכך, הגישות הטכניות המרשימות יותר ביעילותן עלולות דווקא לחזק, שלא במתכוון, את אותה השקפת עולם שהיא עצמה בעייתית אצל הגברים משום שהיא מאששת את תהליך החברות, במקום לעזור להם לבחון אותו בצורה ביקורתית ולשנותו. עלינו לעזור לגברים לבחון מה מסתתר מאחורי צורת ההתנהגות שלהם ולראות מה מניע את הבחירות שלהם מנקודות ראות חברתית והסטורית כאחת. רק אז נוכל לסייע לגברים להשתחרר ולשנות את חייהם לעומק, באמת ובתמים. (שם: 17)
הניגודים בין סוגי הטיפול השונים מתבלטים אף יותר כשמדובר בגברים. ברמה מסוימת, נוכל להסכים כי הטיפול הפסיכו-דינמי יכול להיות "אמיתי ועמוק" יותר. מאידך גיסא, הקשיים שעל הגברים ליישב בסוג כזה של טיפול עלולים להשפיע על החלטתם לפרוש מהטיפול, ובסופו של דבר, שלא לעזור לעצמם. מאידך גיסא, האם שינוי התסמינים בטיפול הממוקד בפתרונות עשוי לחולל את השינוי הרצוי במטופל? סבורני שהתשובה נמצאת היכן-שהוא באמצע, בהתאם למטפל וליכולתו להכיל את המטופל במהלך השלבים הבעייתיים בהם הוא מעודד את הגבר לבטא את רגשותיו. יש לסייע למטופל לבחון את יכולתו ורצונו להתחבר לרגשותיו ולאחר מכן לאתר נתיב אפשרי לשינוי.
גברים ורגשות בטיפול
באופן מסורתי, "הטיפול בדיבור" נשען על יכולת המטופל לזהות את בעיותיו ורגשותיו. יכולת זו נתפסת ככוח העיקרי העשוי לחולל שינוי בחייו. כפי שראינו, אחת הבעיות בגישה זו היא התאמתה הרבה יותר לתכונות הנשים. היא בעייתית מבחינת הגברים בגלל שהתרבות שלנו השקיע רבות ביכולתם "להתנתק" מהיבט זה בעצמיותם. אין זה גברי לדבר על רגשותיך. לכל ידוע שגברים ונשים מתמודדים בצורה שונה עם בעיות: כשהם נתונים ללחץ נפשי, גברים נוטים לפעול, בעוד שנשים נוטות לפנות לרשתות התמיכה החברתית שלהן ולשוחח על בעיותיהן.
יהא אשר יהא סוג הטיפול בו נבחר, נידרש לעזור לגברים להתמודד עם רגשותיהם. אריקסון (1993) מציין כי המטפלים חייבים להתחיל בכך שילמדו לזהות מתי גברים משדרים צפנים רגשיים, גם אם אינם משתמשים במלים או במושגים מקובלים כשמדובר ברגשות. באמצעות מאמץ זה, נוכל לעזור למטופלים להתחיל לזהות בעצמם מתי ומה הם מרגישים.
רגשותינו כמטפלים ורגשות המטופל הם הכלים המרכזיים של עבודתנו. כבני אדם, אנו פועלים בהתאם לרגשותינו ולמחשבותינו, וזו הסיבה שמטפלים מדגישים ומפתחים אסטרטגיות שיוכלו לסייע לגברים לזהות ולהשתמש ב"ארגז הכלים הרגשי" שלהם. אריקסון (1993:45) מציע כמה המלצות חדשות בעניין זה:
1. להציע למטופל רשימת רגשות. לעזור לו לזהותם ולראות לאיזה סוג של רגשות הוא מסוגל להתחבר, ואם יש רגשות אחרים שנעדרים מחייו.
2. להראות למטופל סרט ולבקש ממנו לתאר את הרגשות שמבטאות הדמויות.
3. לכוון אל הצד המכאני של המטופל ולעזור לו לזהות רגשות בעזרת דימויים מחייו הוא. בנוסף לכך, ניתן לצייר תרשים המייצג את התנאים הרגשיים שהמטפל מעונין לשקף בעבור המטופל, או לתת למטופל לצייר תרשים כזה בעצמו.
4. לבקש מהמטופל לכתוב "יומן רגשי" על השבוע שבין המפגשים הטיפוליים.
הרשימה הזו נשמעת מוזרה ואולי אפילו מצחיקה, אך עלינו להשתמש בכל כלי אפשרי כדי לעזור למטופלים שלנו להבחין בצד הרגשי שלהם; רק כך נוכל להצליח בעבודה הטיפולית עם גברים.
לדברי אריקסון (1993), כמטפלים עלינו להיות מודעים לקשיים שחווים גברים כשהם נדרשים להביע רגשות ולגלות אמפתיה למאבקיהם. עלינו להבין שהם מפחדים להיחשב כ"רכרוכיים" כשהם מבטאים רגשות, ולהרגיש אבדן שליטה כשאינם מסוגלים להבין מה הם מרגישים, ואת הכעס שהם חשים כשידוע להם מה לעשות מבחינה קוגניטיבית, אך עדיין אינם מסוגלים לנהוג אחרת ברמה הרגשית.
מודל לעבודה עם גברים הלוקים ב"דכאון סמוי"
הטיפול ב"דכאון סמוי" משול לקילוף הבצל שכבה אחר שכבה. מתחת להגנות הכפייתיות של הגבר הדכאוני אנו חושפים את מכאובי גישתו השגויה כלפי עצמו. בשורש ההפרעה הזו טמון כאב בלתי פתור של טראומת ילדות. (Real:202)
לפי ריל, תהליך ההחלמה מדכאון סמוי נחלק לשלושה שלבים: (1) קילוף ההגנות המכסות על הדכאון; (2) תרגול מערכות יחסים בוגרות; ו-(3) פתרון הטראומה המוקדמת.
שלב 1
פתרון הטראומה מתרחש בדרך כלל לאחר שהגבר משתחרר מהגנותיו. ההגנות יכולות להיות התנהגות אלימה, סוגים שונים של התמכרויות, רדיפת כסף, נשים, וכוח, או חיים בודדים בלי חברים או קשרים משמעותיים. כמה מההגנות הללו לא ייראו נורמליות בעיני הסביבה, אך אחרות עשויות להועיל לגבר במשפחה או במקום העבודה, כך שהסביבה תתקשה לראות בהן הגנות מפני דכאון. לאחר קילוף ההגנות, נהפך "הדכאון הסמוי" לדכאון שהגבר מסוגל להרגיש ולהבין.
שלב 2
לאחר שלב ההבנה, על הגבר לשפר את יכולתו לתקשר עם הזולת ועם עצמו. עליו להיות פחות קשה עם עצמו ולהתמודד עם הדפוסים ההרסניים שבקשר שלו עם עצמו ועם הזולת.
שלב 3
רק לאחר שהושלמו שלבים 1 ו-2, מסוגל הגבר להתעמת עם כאבו ולהתחיל לעבוד על בעיותיו. בשלב זה, מתחבר הגבר עם שני צדדיו הפגיעים: הילד הפגוע והילד הקשוח. בעשותו כן, הוא פותר בהדרגה את קשר ההעברה האמפתי שביסוד הדכאון שלו. הוא מתחבר ומזדהה עם הילד הפגיע ומתנתק מהילד הקשור שפיתח לעצמו כמגננה. הילד הקשוח הוא זה שהוא מארגן לעצמו על מנת לשרוד ולא להרגיש את הכאב והבושה ש"מתחתיו". בעזרת המטפל, שב המטופל וחווה את כאבו ובושתו במקום בטוח. בסוף החוויה הכואבת הזו הוא מסוגל להתחיל להשיל מעליו את הרגשות שהתקיימו בתוכו לאורך כל חייו - רגשות הדכאון - ויש לקוות שלצמיתות.
ריל אומר ששיטה זו להתמודדות עם טראומה מהווה אינטגרציה בין טיפול פרטני וטיפול משפחתי. המטפל תופס את הרגע שבו הופנמה האינטראקציה הטראומטית אצל המטופל. המטפל מאפשר למטופל לחוות את הרגשות הללו בשנית ולהבין כי ביכולתו להרפות מהם. כך הוא פותר את המאורע הטראומטי.
ריל מכנה את הדרך רצופת המכאובים אל פתרון הטראומה "מסע הגיבור":
מסע הגיבור אינו נועד רק למענו. הוא משרת גם את הקהילה שלו, את ילדיו ואת רעייתו. אין זה מסע שיעשהו גדול מכפי שהיה; מדובר יותר במסע שיקומי. הדרך להחלמה קשה מאד, ורוב הגברים יהססו בטרם יפסעו בה. אתגר ההתמודדות עם הדכאון הוא מסע קשה וכואב, אך הגמול שמחכה בסוף הדרך בהחלט מצדיק אותו. (Real 1997:188)
במודל זה, המטפל לא ינסה להיות הורה למטופל. המטפל לא יראה את בעיית המטופל כהפרעת אישיות, הנובעת מהעדר מבני או מליקוי בתפקוד האגו. הוא לא ינסה ליצור חוויה חדשה של אב ובן ולעבוד על קשר ההעברה. תחת זאת, הוא ינסה להיות "מאמן" ולתרגל מערכת יחסים בוגרת עם המטופל. הטיפול יכלול תמיכה, הדרכה ואימון. לדברי ריל (1997), הדרכה זו תתמקד בחמש פונקציות אישי?ת: ערך עצמי, הגנה עצמית, הכרה עצמית, עזרה עצמית והחזקה עצמית. הוא מייחס לפונקציות הללו דינמיקה במובן זה שניתן להורות אותן לזולת. אם המטופל יכול להכיר ביכולתו להתחבר טוב יותר אל הזולת, הדבר יקל עליו להתגבר על דכאונו. "סוד ההחלמה הוא אמנות החיבור בין הגבר המתפקד לבין הילד הפגיע. הכרה בטראומה ופתרונה ממסים את הדכאון הקפוא וצער פשוט ואנושי מחמם את הלב" (עמ' ???).
סיכום
במאמר זה, ניסיתי להציג את הרקע התאורטי לגישה מגדרית לטיפול בגברים. הראיתי כיצד חבר?ת הגברים ומיתוס "הגבר האמיתי" עלולים להוביל לתפקוד נפשי לקוי אצל גברים. התמקדתי ב"דכאון הסמוי הגברי" שיכול להתבטא במגוון צורות, כמו אבדן אינטימיות, התמכרות לעבודה ואלימות. למדתי שבעבודה עם גברים, על המטפל להתמקד ברקע שלהם ובתפקידי המגדר שהפנימו. עובדים סוציאליים חייבים להיות רגישים להיבטים אלה וליישם את הגישה הזו בבואם לטפל בגברים.
טיפול בגברים בגישה מגדרית
מאת: רני לוי, M.S.W
מהי הגישה המגדרית?
במהלך 15 השנה האחרונות, התגבשו מספר גישות להבנת האשה, (למשל, Chodorow 1978; Gilligan 1982) אשר זכו לפופולריות רבה, הן בשורות האקדמיה והן מחוצה להן. המשותף למודלים אלה הוא הטענה כי נערות ונשים עוברות, על פי הגדרה, חוויות שונות מאלו של נערים וגברים, וכי שוני זה מניב צורות נבדלות של חשיבה, שיפוט, התייחסות וכן הלאה. על פי הוגים אלה, המגדר איננו נתון ביולוגי אלא פרי הבניה חברתית.
הטענה הבסיסית של גישת ההבניה החברתית היא שאין לנו כל דרך להכיר בוודאות את טבעה של המציאות. מה שאנו מתיימרים לדעת, מה שנתפס בעינינו כמציאות, הוא הבניה, הבנה טובה ככל שניתן, המבוססת על ההקשרים שבתוכם אנו יוצרים והשזורה בתוכם לבלתי הפרד. מה שאנו מכנים "ידע" הוא פשוט מה שהסכמנו לכנות אמת" (Bohan 1997:38).
לאור תפיסה זו, המגדר הוא המשמעות שהסכמנו לייחס לסוג מסוים של אינטראקציה בין יחידים לבין הקשרים סביבתיים. כפי שאומר בוהאן (שם: 23), "מגדר זה לא משהו שיש לך, זה משהו שאת/ה עושה".
מחקרים שנערכו בעשרים השנה האחרונות חשפו את המגדרים המנוגדים והשונים שהחברה מלמדת נשים וגברים. שוב, כמצוין לעיל, ניגודים אלה אינם ביולוגים או טבעיים אלא מוכתבים על ידי החברה.
לפי פרוש (Frosh 1992:44), המאפיינים הניגודיים המצופים מגברים להבדיל מנשים הם כדלקמן:
כוח - חולשה
שליטה - הבנה
עצמאות - תלותיות
הישגיות - קונקרטיות
התנהגות - חוויה
מזה שנים רבות, המחישה הספרות הפמיניסטית את המחיר והנזק שגובים מאיתנו ניגודים אלה. אין כל שיפוט ערכי באמירה כי מגדר אחד שונה ממשנהו. הבעיה מתעוררת כאשר המגדר הדומיננטי, הגברי, קובע ערכים לכל תכונה ומדגיש כי סגולות המגדר הגברי עדיפות על אלו של הנשי. במאמר זה, לא אבחן את הגישה הפמיניסטית לעומקה, אך חשוב לי להדגיש כי התיאוריות החדשות על גבריות וטיפול נגזרות מנקודת המבט הפמיניסטית. בלעדיה, לא היינו מסוגלים להבין גברים ולסייע להם כפי שבכוונתנו לעשות. כפי שביטא/ה זאת רואן, "אם ברצוננו להבין מדוע התפקיד הגברי הוא כה מחייב ואוניברסלי, אין לנו ברירה אלא להיעזר בפמיניזם" (Rowan 1997:9).
במשך העשורים האחרונים, הראתה נקודת ההשקפה הפמיניסטית כיצד "נאלצות" הנשים להתנהג בצורות שאינן מאפשרות להן להתפתח בחופשיות וכיצד לא פעם הן סובלות מדיכוי גופני, כלכלי, רגשי ופוליטי (Gavey 1997). בכוונתי להמחיש כאן דווקא את התהליך שעוברים גברים בחברה ואת המחיר שהם משלמים בחיי היומיום.
גישה או תגובה גברית זו לפמיניזם מכונה "נקודת המבט הפרו-פמיניסטית". היא גורסת כי "הגבריות ההגמונית" מחויבת לשנאת נשים ולאלימות כנגד נשים, וכי הפטריארכיה היא הסדר החברתי והפוליטי שבתוכה היא מתממשת. המאמר הנוכחי יונק מתוך גישה המדגישה כי הגבריות היא "מערך של מגבלות הנכפות על גברים", ממש כשם שהנשיות מהווה "מערך של מגבלות הנכפות על הנשים". מדובר בגישה לא-הגנתית המנסה ללמוד מהפמיניזם ולא להתנגד לו (Rowan 1997).
חבר?ת הגברים
איננו נולדים עם התכונות הטיפוסיות כביכול לגברים או נשים. אנו לומדים אותן מהחברה באמצעות חוויות מסוגים רבים ושונים שאנו חווים בשנות הילדות וההתבגרות שלנו, ואף לאחריהן. אנו לומדים את תפקידי המין שלנו מהחברה ומתחילים להתנהג בהתאם להם. הופקינס, לדוגמא, חולק איתנו את חוויותיו כתלמיד בתיכון נוצרי שמרני שגרתי למדי:
באופן ספציפי ומפורש למדי, לימדו אותנו כי הנשים הן רגשיות יותר, מילוליות יותר, זקוקות יותר לבטחון, אהבה ותשומת-לב, מתעניינות יותר בהופעתן החיצוני, מעונינות יותר בחיי משפחה מאשר בהצלחה אישית, אמהיות מטבען, פחות הגיוניות, פחות מיניות, פחות אגרסיביות, פחות מובילות וככלל, בני אדם שהערכתן העצמית קשורה לבלתי הפרד במערכות יחסים ובהשקעה בזולת. הגברים, כך לימדונו מפורשות, הם ההפך הגמור: אינדיבידואליסטים, אגרסיביים, עצמאיים, זקוקים יותר למעמד חברתי, מובילים יותר, רציונלים ולמרבה הפרדוקס גם נשלטים הרבה יותר על ידי דחפים מיניים חזקים, עסוקים פחות בהופעתם החיצונית, רגשנים פחות וככלל, בני אדם שהערכתם העצמית מבוססת על הצלחתם החברתית וכושר מנהיגותם" (Hopkins 1998:34).
מרגע היוולדם, לומדים ילדים, הן במפורש והן במשתמע, כיצד להיות גבר או אשה. בעוד שמלמדים את הבנות להתנהג בצורה "נשית", הבנים לומדים "להיות גבר". בתהליך חבר?ת זה, לומד הילד להעריך גילויים של גבריות כמו אומץ פיסי, תחרותיות ותוקפנות (Balswick & Peek 1971). ישנן מספר דרכים בהן לומד הילד הרך את הקודים הללו ואת יישומם ההתנהגותי:
שכר ועונש, עידוד והרתעה, הם המפתחות להבנת האופן שבו מלמדת החברה את הגברים להתנהג כמו "גברים". באלפי התרחשויות שונות המהוות אלפי חוויות למידה שונות, מתגבש דפוס של התנהגות צפויה וטיפוסית. (Gaylin 1992:19)
לפי שמיט (1998), התפיסה העצמית נבנית באמצעות מקטעים מודעים ובלתי-מודעים של התנהגות מותנית, חיקוי וכן הזדהות, תהליך שכולו בלתי מודע. האב ממלא תפקיד מרכזי בתהליך זה. גבר עשוי למצוא עצמו מתנהג כמו אביו, בין אם במודע או שלא במודע. הוא יתנהל, ידבר ויתנהג עם אחרים כפי שנוהג אביו לעשות, גם אם הוא מתעב את הליכותיו.
"גבר אמיתי": מה זה אומר להיות גבר?
כפי שציינו קודם לכן, שני המינים מחוברתים בדרכים שונות. בחלק זה של המאמר, אתאר את "הגבר האמיתי", בהתאם לדימויו הסטריאוטיפי.
"הגבר האמיתי" הוא חזק, סקסי, אמיץ, קשוח, נדיב, צנוע, עצמאי וכזה הכובש את יצרו. הוא אינו בכיין, חלשלוש, תלותי, רגשן, גנדרן, נשי או "ילד טוב של אמא" (Schmitt 1998). הקודים הבסיסיים של הגבריות, של מה שאנו קוראים ה"מאצ'ו", משותפים לכל החברות המערביות - גם אם אנו שוגים לעתים באשליה כי הם אינם קיימים עוד, הרי שאלו הן עדיין נורמות הגבריות השליטות (Nardi 1992). הנה כמה ממאפייני "הגבר האמיתי", לפי נרדי (1992):
1. "הגבר האמיתי" חייב להיות לא-נשי ככל שיוכל.
2. "הגבר האמיתי" חייב להימצא בעמדת עליונות ביחס לגברים אחרים ולנשים.
3. "הגבר האמיתי" חייב לשמור על שליטה עצמית בכל עת ולא להפגין רגשות כמו כאב ומצוקה.
קודים אלה הם שמייצגים את הגבריות בעיני רוב הגברים. גבר המעונין להיות גבר "אמיתי" חייב לאמץ אותם לעצמו, שאם לא כן לא ייחשב גבר.
כבר מגיל החביון, עושה הילד מאמץ להוכיח כי הוא גבר אמיתי. יוטחו בו מלים קשות שיקראו תגר על גבריותו, ועליו להשיב למעליבים אותו כגמולם או להתעלם מהם מתוך תחושת בושה והשפלה. יקראו לו "חלשלוש" או "הומו" וכיוצא בזה. (Gaylin 1992:30)
אם הגבר לא יתנהג כמו "גבר", הוא עלול להרגיש כמו אשה. מבחינת הבנים, להיות בת זהו איום רציני, כיוון שהדבר מעורר חרדה מאבדן עוצמה. עד להשגת עוצמה אמיתית, עוצמתו של הבן מתקיימת בכוח הדמיון, אך כוח המשיכה המתמיד של יעדים פסיביים, המשיכה לבנות ולאם, יבטיחו כי מתח מסוים יתקיים כל העת (Kaufman 1995). לכן משקיעים הגברים מאמץ כה רב כדי להתנהג ולפעול כמו גברים "אמיתיים". מאמץ זה משפיע עליהם בדרכים שונות, כפי שנראה בהמשך.
הקודים שנרדי מציין הם הרלוונטיים לענייננו כאן. בתור עובד סוציאלי, אני מאמין בתועלת, בערך וחשיבות של רגשות כדרך לסייע לזולת. הקודים של הגבריות, כמו להיות חזק, אחראי ומגונן, משפיעים על אופן ההתמודדות, או ליתר דיוק, העדר ההתמודדות, של גברים עם רגשותיהם. בתרבות שלנו, תפקיד הגברים הוא להיות בעלי עוצמה, ודומה כי עוצמה זו פירושה לא לגלות רגשות ולא לבטאם.
הילד חייב להימנע מהבעת רגשותיו לא רק משום שהתרבות שלנו מצפה לכך מבנים אלא משום שהתרבות שלנו מצפה מבנים שיגדלו ויהפכו למקבלי החלטות ובעלי עוצמה. (Sattel 1995:295)
רגשות הם המניעים את מעשינו ואת פעילויותינו בעולם. "הגבר האמיתי" מנסה לתרץ את העולם ואת עצמו בעולם זה, ומנסה להתנהג בהתאם למערך האמונות שלו. ברמה אחת, הרמה הקוגניטיבית, אין כל פסול בגישה זו. כל אחד מאיתנו חייב לאמץ לעצמו מערך של אמונות שיאפשר לו לחיות עם תחושה של משמעות. הבעיה מתעוררת כשגברים אינם מביאים בחשבון את רגשותיהם בתור אחד מהיבטי קבלת ההחלטות בחייהם. "הגבר האמיתי" עושה אפוא נסיון נואש לחיות בהתאם לנורמות מסוימות שבמידה רבה דוחקות הצידה רבים מרגשותיו.
ציינתי כבר את המקור הסוציולוגי לגבריות הנמנעת מביטוי רגשות. חשוב להתייחס גם למקורות הפסיכולוגיים של תופעה זו. לפי ריל (Real 1997), גברים נוטים להיות נרקיסיסטים יותר מנשים. הפרעה נרקיסיסטית פירושה ביסוס ההערכה העצמית והערך העצמי מהשתקפות העצמי באחר. לפי ריל (1997), הגבר הנרקיסיסטי, ה"מאצ'ו", שואב את ערכו העצמי לא ממה שהוא "מרגיש בקשר לעצמו" אלא מהאופן שבו הוא "רואה את השתקפותו בזולת".
הגבר המאוהב בהשתקפותו הוא זה המאוהב במראהו החיצוני, בחשבון הבנק שלו או בעוצמתו. בכל פעם שהוא מנסה להשיג את חפצו, הוא בורח ממנו. אפילו דמעותיו, המבטאות את כאבו, אסורות כיוון שהן גורמות לו לשנוא את האופן שבו הוא נראה בהשתקפותו הנרקיסיסטית. (Real 1997:33)
הגבר הנרקיסיסטי ינסה להשיג עוצמה ולשמרה כיוון שזו מאפשרת לו לאהוב את עצמו. הוא יעדיף שלא להפגין רגשות כיוון שאלה גורמים לו להיראות חלש והוא אינו יכול לראות עצמו בצורה זו. כפי שאראה להלן, הוא משלם מחיר יקר בעבור דימוי זה.
המחיר הפסיכולוגי
בחלק זה של המאמר אתמקד במחירים הנפשיים של "להיות גבר". באמרי "להיות גבר", אני מתייחס להתנהגויות שצוינו לעיל: קושי בהבעת רגשות והפנמת הרגשות הפגיעים, כמו כאב, עצבות, חרדה, בושה ופחד. אני מניח כאן שהבעיות הפסיכולוגיות הנובעות מהתנהגות זו מתבטאות במגוון רחב של תחומי חיים כמו יחסי מין, עבודה, בריאות, אבהות והתמכרות (Real 1997).
דכאון סמוי
מינוח זה מתאים לתופעה כיוון שגברים נוטים שלא להכיר ברגשותיהם בנוגע לדכאון ולהסוותם. הסיבה להסוואה זו היא בושה. הבושה מתוארת בספרות כרגש של ערך עצמי נמוך בהשוואה לזולת, המעורר אי-נחת (Morrisson 1989). ברמת עוצמה מסוימת, עלולה הבושה לגרום לנו להרגיש חסרי ערך לחלוטין, מושפלים מכף רגל ועד ראש, לעתים בלא שעוללנו כל רע (Jacoby 1996).
הגדרת הגבריות היא להיות חזק. הכרה בדכאון פירושה כניעה, וגברים ינסו לעבוד יותר אך לא ינסו לעבד את רגשות העצב שלהם. מבחינת הגברים, דומה שההתכחשות לכאב היא גישה חזקה וראויה להערצה. (Real 1995:27)
"דכאון סמוי" הוא אחד המחירים העיקריים שמשלם הגבר על הנסיון להיות "גבר אמיתי". דכאון סמוי הוא אחת ההפרעות הנפוצות ביותר בחברה המערבית, ולמרות זאת, הספרות הפסיכיאטרית נוטה להתעלם במידה רבה מתסמונת זו (Opler 1974). בעבר כמו גם כיום, נחשב הדכאון להפרעה נשית יותר. אנשי מקצוע מתחום בריאות הנפש נוטים לאבחן נשים כסובלות מהפרעות דכאון יותר מאשר גברים (Taffel 1991). ישנן מספר סיבות לכך.
הסיבה הראשונה היא שאנו נוטים שלא להכיר בדכאון גברי כיוון שההפרעה עצמה נראית בלתי-גברית. סיבה נוספת קשורה לאופן שבו מבטאים הגברים את דכאונם. נערים וגברים נוטים לפעול כשכואב להם, בעוד שנשים נוטות להפנים את כאבן. גברים מרגישים שהם קורבנות הזולת ומנסים לפעול בהתאם לתחושה זו. סיבה נוספת היא שדכאון גברי אינו נכלל בקטגוריה של הפרעות הדכאון הרגילות. ה-DSM IV לא יזהה את רוב הגברים הסובלים מדכאון סמוי. לפי ה-DSM IV, דכאון קליני הוא מצב שנמשך לפחות שבועיים, שבו חווה המטופל עצבות, ייאוש ואבדן עניין בפעילויות מהנות, כולל מין. בנוסף לכך, עליו לחוות לפחות ארבע מהתסמינים הבאים: אבדן משל, עייפות, עודף או חוסר שינה, אשמה, קושי בקבלת החלטות ומחשבות אובדניות. רוב הגברים אף אינם מכירים ברגשות אלה בעצמם, ואם הם בכלל מבחינים בהם, הם ינסו להימנע מהם ולהתכחש לקיומם.
כשאדם סובל מדכאון אין פירושו שהוא חלש או שאין לרפאו או שאיבד את שפיותו, אלא שיש לו בעיה שעליו להתמודד עמה בטרם תסב נזק נוסף. נתוני "המרכז האמריקאי הלאומי לבריאות" (ANCH) מראים כי הגברים אובדניים בשיעור גבוה פי ארבעה מהנשים.
מה שכיניתי כאן דכאון סמוי מהווה ביסודו של דבר הפרעה בהערכה העצמית ובערך העצמי. ערך עצמי בריא הוא בעיקר פנימי. מדובר ביכולת להעריך את עצמך אף שאינך מושלם, לא בגלל מה שיש לך או מה שאתה מסוגל לעשות. ערך עצמי בריא מבוסס על ההנחה שכולנו, גברים כנשים, נולדנו שווים ואף אחד אינו טוב מזולתו (Kohut 1985). במונחים קליניים, הגבר הלוקה בדכאון סמוי אינו מסוגל לפתח את היכולת להפנים אהבה, לספוג אהבה מהוריו ולהרגיש בטוח באהבה זו. הדרך היחידה מבחינתו לחוות אהבה היא להסתמך על מקורות חיצוניים, כמתואר בהפרעה הנרקיסיסטית. מאחורי הבטחון העצמי הנרקיסיסטי מסתתרות פגיעות, בושה וחרדה שמא לא יקבל את האהבה שהוא זקוק לה כל כך. מבחינתם של גברים רבים, הדכאון הוא מצב של בושה הגורם להם להסתיר רגשות אלה מהסובבים אותם. במצב הדכאון הסמוי, מסתירים הגברים את דכאונם לא רק מהקרובים להם, אלא גם מעצמם. כמה גברים חווים דכאון כמצב של קהות חושים, המכונה בספרות הפסיכיאטרית "אלקסיתימיה" (alexithymia) (Krystal 1979). במצב זה, מתבטא הדכאון עצמו לא כתחושה רעה אלא כאבדן כל יכולת לחוש.
האם סובלים כל הגברים מדכאון סמוי? כלל וכלל לא! כפי שהסברתי לעיל, תנאים מסוימים בילדות הם שעשויים להוביל להפרעה מסוג זה. זהו ההסבר הפסיכולוגי לתופעת הדכאון הסמוי. מחד גיסא, אם נבחן את נקודת הראות הסוציולוגית, נראה שרוב הגברים נתונים בסיכון רב לפיתוח דכאון סמוי עקב ציפיות החברה שלנו. אנו נוטים להיות תחרותיים ולראות עצמנו בעיני הזולת. בתור גברים, אנו לומדים שלא לבטא את תחושות הכאב שלנו ו"לעשות" להבדיל מאשר "להיות" ו"להרגיש".
נשים מתקשות להבין כיצד חיים הגברים, המחזיקים בעמדות חזקות יותר בחברה שלנו, בפחד שכזה שקשה לשככו ולהרגיעו. מבחינת הגברים, כל מהלך שגוי פירושו מפלה. אם גבר אינו מנצח משמע שהוא מפסידן. והמחיר אינו רק המשחק הנוכחי, אלא הרבה מעבר לו. (Real 1997:129)
דכאון סמוי הוא אחד מהמחירים הנפשיים שמשלמים גברים בחברה שלנו. לתסמונת זו מספר השלכות, והראשונה היא אבדן האינטימיות.
אבדן אינטימיות
מהי אינטימיות? לפי רובין (1995), אינטימיות פירושה להניח בצד את המסכות שאנו לובשים ברוב ימי חיינו; מדובר ביכולת להאמין שאנו יכולים להיות אהובים בזכות מה שאנו באמת, שאנו מסוגלים להראות את הצד האפל שלנו בלי לחשוש, כי חולשותינו לא ייחשבו לרעתנו. אם נחשוב בהקשר זה על גברים הסובלים מדכאון סמוי, ואפילו על גברים בכלל, נוכל לראות בקלות עד כמה הם מתקשים באינטימיות.
בעיני הנשים, העולם בו חיים הגברים הוא עולם בודד - עולם שבו החשש שלהם מחשיפת עצבותם וכאבם, החרדה שלהם מחשיפת פגיעותם, אפילו בפני אהובותיהם, מושרשים עד כדי כך בתוכם עד שבדרך כלל, הם יכולים לתת לזה לקרות "באישון ליל ובחסות החשכה". (Rubin 1995:282)
בלא יכולת לאינטימיות, מרגיש הגבר בודד בעולם. גבר שאינו מסוגל לחוות אינטימיות עם רעייתו יתקשה בחיי הנישואין ובקיום קשר חזק ומשמעותי עם ילדיו. בהחלט ייתכן שיעביר את הבעיה אליהם, כיוון שלא יהווה מודל לאינטימיות בעבורם. הוא לא יהיה מסוגל לחלוק את בעיותיו וייאלץ לנסות להתמודד עמן לבדו. כך יבשילו התנאים לדכאון סמוי.
בעיה נוספת בקשרים אינטימיים עם המגדר השני קשורה לאופן שבו מבטאים הגברים את עצמם - את צרכיהם ואת רגשותיהם:
ובכל זאת, אם נאזין למה שאומרים הגברים, נשמע כי הם מתעקשים על כך שהם מדברים על מה שבתוכם, וחולקים את מחשבותיהם ורגשותיהם עם אהובותיהם. שכן הגברים הפנימו היטב את לקחי ילדותם - ההתנסויות שלימדו אותם להדחיק את מחשבותיהם, משאלותיהם, צרכיהם ופחדיהם הפנימיים ולהתכחש להם; יתר על כן, אפילו לא להבחין בהם. בהחלט ניתן לקבוע אפוא שכלל, סוג המחשבות והתחושות הפנימיות הנגישות על נקלה לנשים אינן זמינות לגבר. (Rubin 1995:282)
אלימות
האלימות התמסדה זה מכבר כאמצעי לפתרון בעיות. גברים נוטים להשתמש באלימות יותר מאשר נשים. ממבט ראשון, דומה שמדובר בפרדוקס: דווקא בעלי העוצמה הם הנזקקים להשתמש באלימות כה רבה. מדוע לנקוט אלימות כשהעוצמה כבר בידיך? אפשר למצוא את ראשיתה של התשובה לכך בתפיסתו של קאופמן (1995:16): "הגבריות היא כוח. אך הגבריות שברירית להחריד כיוון שאינה קיימת במציאות. היא קיימת כתסריט, היא קיימת במסגרת מערכות יחסים 'ממוגדרות'."
גברים נוטים להסוות את השבריריות הזו באלימות ובשתלטנות. הרמן (1992) מציין כי הסוואת ערך עצמי נמוך ובושה בעזרת שליטה עצמית היא אחד הנושאים המרכזיים בכל סוג של התעללות - החל מהתעללות בילדים וכלה בעינוי יריבים פוליטיים.
ריל (1997:50) מציג דפוס שבו עוברים הגברים מהערכה עצמית נמוכה ובושה למצב של אינטנסיביות גבוהה ותחושת עליונות. אלימות היא אחת הדרכים להגיע לתחושה זו:
המעבר מבושה לתחושות גרנדיוזיות דרך אלימות מתרחש בחיינו דבר יום ביומו. גברים שמכים את רעיותיהם עושים זאת על מנת לדכא את "הדכאון הסמוי" שלהם. בלא להודות בכך, אותם מאצ'ו-ים תלויים בנשותיהם לצורך הסוואת הערך העצמי הנמוך שלהם. כשרעיותיהם או בנות זוגם מאכזבות אותם בצורה כלשהי, הם משתמשים בזעם ובאלימות כדי לרפא את תחושות הבושה והדכאון שלהם. הזעם מרפא במישור הגופני והנפשי כאחד. תחושת חוסר האונים נעלמת בזכות אשליית השליטה באשה והכוח עליה. תחושת הגרנדיוזיות מכסה על הערכה עצמית נמוכה.
נשאלת השאלה, מדוע גברים אלה אינם מסוגלים לבטא את רגשותיהם בצורה שונה, בלי להשתמש באלימות? קאופמן (1995) מציין שגברים בוחרים להתבטא בצורה זאת גם בשל הפיצול המגדרי בין אקטיביות לפסיביות. אקטיביות בצורת תוקפנות מהווה חלק מההגדרה המגדרית של גברים. אין צורך לנקוב כאן במחיר שמשלמת החברה, ובמיוחד הנשים, על האלימות הגברית.
כיצד תוכל גישה מגדרית לעזור למטפלים בעבודה עם גברים?
לאחר שדנו בכמה מהבעיות מהן סובלים הגברים בחברה שלנו, הייתי מעונין להציג כאן כמה מודלים שבעזרתם עשוי הטיפול הנפשי לסייע לגברים להתמודד עם קשייהם.
כידוע לנו, ישנם סוגים רבים של טיפול נפשי, ומניינם כמניין הדרכים האפשריות לטפל בגברים. היה לי חשוב לבחור את המודלים המתייחסים ספציפית לגברים מנקודת ראות מגדרית. הגישה המסורתית בספרות הטיפולית היתה למצוא מודל לעבודה על בעיה או הפרעה ספציפית, בלא נקודת ראות מגדרית. היו אלה הפסיכולוגים הפמיניסטיים שהחלו לחפש טיפול נפשי ספציפי לנשים. בעקבותיהם, מנסה הגישה המתמקדת בגבריות למצוא כמה עובדות וטכניקות שיש בהן כדי לסייע בטיפול בגבר. לדעתי, אל לנו לראות במטופל אך ורק אדם הסובל מבעיה או הפרעה, אלא גם גבר או אשה. לדוגמא, גבר מובטל ירגיש ויתנהג בצורה שונה מאשה מובטלת. ההנחה היא שקיים שוני בסיסי מסוים באופן שבו גברים מתנהגים, מדברים ומתחברים לרגשותיהם. אם נוכל ללמוד את ההבדלים הללו ולהבינם נוכל גם למצוא דרך טובה יותר להתחבר אליהם ולפיכך לסייע למטופלים. הנחה נוספת היא שקיימות מספר בעיות, כאלו שנדונו לעיל, הקשורות יותר לגבריות ולפיכך מצריכות גישה מיוחדת ומודל עבודה ייחודי.
יעדי הטיפול בגברים
בתור עובדים סוציאליים, אנו מודעים היטב לחשיבות של הצבת יעדים בטיפול. אם נבין את הגברים טוב יותר, נוכל להבין מאין הם באים ולהובילם למקום טוב יותר בחייהם. אנשים מגיעים לטיפול ממגוון סיבות, עם אינספור תסמינים כמספר המטופלים כמעט. כדי שיעדי הטיפול שלנו יחרגו מעבר לעזרה למטופל בהתמודדות עם תסמיניו (יעד שאינו מומלץ בעבודה עם גברים, כפי שאראה בהמשך), שומה עלינו לראות אילו חלקים באישיותו צריכים להשתנות.
הטבלה דלהלן (Kipnis 1991:141) תעזור לנו להבין את השינויים להם זקוקים הגברים על מנת לעבור משלב אחד למשנהו.
אותנטי (גבריות שלמה) נשי (גבריות-חסר) הרואי (גבריות-יתר) תחום
גמישמסוגלחזקלוחםציידאיתן בדעתוערניפורה רךכנועעדיןרודף שלוםלקטן (מזון)נוח להשפעהנשלטנייח קשהשתלטןקשוחחיילהורגכופהשולטשר ואדון גופני
מקבלמרגישתלות הדדיתמזיןאסרטיבירענןמאהברגישמשועשעישיראחראי בלתי מוגןמוצףתלותחונקפסיבינאיבימענגפגועמוכל"בחור נחמד"חסר אחריות סגורקההתלות בתלויים בותובעניאגרסיביציניבן זוג מינידפנסיבימודחק"מניאק"אחראי להחריד רגשי
בוחרמלא הבנהחד אבחנהמכיל פרדוקסיםרב-משמעיקהילהרב תושיהאתיקה אישית נבלעפזורמאחדמצרףמעגליאנרכיהשמרןהליכים ממודרחודראנליטימפצללינאריהיררכיהנצלןכללים וחוקים נפשי
הטבלה מתארת חלקים שונים באופי הגבר: ההרואי, הנשי והאותנטי. החברה מלמדת את הגברים לבטא ולפתח את הצד ההרואי שבהם, ולהסוות את הצד הנשי. הסוואה רגשית זו עלולה לגרום לבעיות נפשיות ולקשיים בקשריו של הגבר עם הזולת.
עלינו לראות בצד האותנטי אינטגרציה של ההיבטים ההרואי והנשי באישיות הגבר, אינטגרציה שצריכה להיות היעד הטיפולי.
ניתן לומר שאצל כל אדם, אחד החלקים דומיננטי יותר מהאחר, והיבט זה עשוי להיות הסיבה לבעיה הנפשית. בתור מטפלים, מטרתנו תהיה לגלות אילו חלקים בגבר הם דומיננטיים יותר, הגברי או הנשי, ולנסות לשלבם יחדיו ולסייע לגבר להשלים עם החלקים השונים שבאישיותו. ברוב המקרים, הצד ההרואי הוא שיהיה דומיננטי יותר, ויוביל לבעיות כמצוין לעיל. אך גם ההפך ייתכן - מטופל התופס עצמו כנשי מדי, והזקוק שנסייע לו להשלים גם עם חלק זה באישיותו ולשלבו עם החלק ההרואי.
קיפניס (1991) מביא דוגמא לגבר שהגיע לטיפול עם תחושה שחייו תמו ואיבדו כל תכלית כיוון שאשתו עזבה אותו. בטיפול, הוא למד להיות מודע לצד התלותי שבו, אותו הסווה בתוקפנות כלפי אשתו. הוא עבר ממצב שבו היה תלותי ובלתי מודע לתלותו למצב של תלות הדדית ביחס לזולת. אותו גבר שילם מחיר גבוה תמורת הסוואת תלותו בעזרת תוקפנות, ומעניין לחשוב כיצד הרגיש בקשר לעצמו לאחר שקיבל על עצמו אחריות רגשית והכיר בחלופות להתנהגות שאפיינה אותו בעבר.
זוהי דוגמא סכמטית מאד. כשאנו משתנים, לעולם אין זה היבט אחד ויחיד מהווייתנו שמשתנה, אלא דימויינו העצמי הכולל. בכל זאת, הטבלה יכולה לסייע מאד למטפלים כיוון שתאפשר להם למפות את מטופליהם על הרצף שבין החלקים ההרואי והנשי שבגבריותם.
איזה סוג של טיפול מתאים לגברים?
שאלת הטיפול המתאים לגברים היא בעייתית מאד. לטיפול נפשי יש מגוון צורות: פרטני, משפחתי או קבוצתי. שיטה שתועיל למטופל אחד לא תועיל לחברו. הספרות דנה בגברים בתור קבוצה עם צרכים מיוחדים ומאפיינים הנגזרים ממגדרם. גילברט (1984) טוען כי פסיכולוגים רבים חשים כי על הטיפול הנפשי להיות תכליתי יותר כשמדובר בגברים. כמה נתונים מחקריים ראשוניים מצביעים על כך שגברים פתוחים יותר לטיפול קוגניטיבי-התנהגותי מאשר לטיפול פסיכו-דינמי או בין-אישי הכרוך לרוב במידה רבה של אינטרוספקציה. במחקר אחד (Gilbert 1984) צפו נבדקים ממין זכר בהדגמות מצולמות של סוגי טיפול שונים ונשאלו איזה סוג של טיפול היו מעדיפים. הגברים שקיבלו ציונים גבוהים יותר בקונפליקט סביב תפקיד מגדרי, או במילוי נוקשה של תפקידים מסורתיים, אמרו כי יעדיפו טיפול קוגניטיבי-התנהגותי, ולמען האמת "ביטאו שנאה של ממש כלפי הטיפול בגישה הרגשית".
ניתן להניח שקשיי הגברים עם טיפול באוריינטציה רגשית נובעים מהבעיות שלהם עם הבעת רגשות.
אף שגברים נוטים לדבר על האי-נוחות שלהם בקול שונה ו"גברי" יותר, הם בהחלט חווים כאב כאשר מערכות היחסים שלהם נקלעות לקשיים, למשל, לא פעם בלי להיות מודעים למקורו. כיוון שהחברה לימדה אותם להתרחק מרגשות ולהדגיש פרודוקטיביות, עמימות הרגש נוטה לגרום לתחושותיהם להרתיעם. (Erickson 1993:7)
מאידך גיסא, מטפלים רבים טוענים כי דווקא בגלל השימוש הבעייתי שלהם ברגשות, ונטייתם להתמקד במציאת פתרונות, הטיפול שלו זקוקים הגברים הוא דווקא מהסוג ההפוך.
האוריינטציה הטכנית עלולה להיות בעייתית במיוחד כשמדובר בגברים. הסיבה לכך היא שהחברה לימדה את הגברים לפתור בעיות ולעשות זאת בכוחות עצמם וביעילות הגבוהה ביותר. לפיכך, הגישות הטכניות המרשימות יותר ביעילותן עלולות דווקא לחזק, שלא במתכוון, את אותה השקפת עולם שהיא עצמה בעייתית אצל הגברים משום שהיא מאששת את תהליך החברות, במקום לעזור להם לבחון אותו בצורה ביקורתית ולשנותו. עלינו לעזור לגברים לבחון מה מסתתר מאחורי צורת ההתנהגות שלהם ולראות מה מניע את הבחירות שלהם מנקודות ראות חברתית והסטורית כאחת. רק אז נוכל לסייע לגברים להשתחרר ולשנות את חייהם לעומק, באמת ובתמים. (שם: 17)
הניגודים בין סוגי הטיפול השונים מתבלטים אף יותר כשמדובר בגברים. ברמה מסוימת, נוכל להסכים כי הטיפול הפסיכו-דינמי יכול להיות "אמיתי ועמוק" יותר. מאידך גיסא, הקשיים שעל הגברים ליישב בסוג כזה של טיפול עלולים להשפיע על החלטתם לפרוש מהטיפול, ובסופו של דבר, שלא לעזור לעצמם. מאידך גיסא, האם שינוי התסמינים בטיפול הממוקד בפתרונות עשוי לחולל את השינוי הרצוי במטופל? סבורני שהתשובה נמצאת היכן-שהוא באמצע, בהתאם למטפל וליכולתו להכיל את המטופל במהלך השלבים הבעייתיים בהם הוא מעודד את הגבר לבטא את רגשותיו. יש לסייע למטופל לבחון את יכולתו ורצונו להתחבר לרגשותיו ולאחר מכן לאתר נתיב אפשרי לשינוי.
גברים ורגשות בטיפול
באופן מסורתי, "הטיפול בדיבור" נשען על יכולת המטופל לזהות את בעיותיו ורגשותיו. יכולת זו נתפסת ככוח העיקרי העשוי לחולל שינוי בחייו. כפי שראינו, אחת הבעיות בגישה זו היא התאמתה הרבה יותר לתכונות הנשים. היא בעייתית מבחינת הגברים בגלל שהתרבות שלנו השקיע רבות ביכולתם "להתנתק" מהיבט זה בעצמיותם. אין זה גברי לדבר על רגשותיך. לכל ידוע שגברים ונשים מתמודדים בצורה שונה עם בעיות: כשהם נתונים ללחץ נפשי, גברים נוטים לפעול, בעוד שנשים נוטות לפנות לרשתות התמיכה החברתית שלהן ולשוחח על בעיותיהן.
יהא אשר יהא סוג הטיפול בו נבחר, נידרש לעזור לגברים להתמודד עם רגשותיהם. אריקסון (1993) מציין כי המטפלים חייבים להתחיל בכך שילמדו לזהות מתי גברים משדרים צפנים רגשיים, גם אם אינם משתמשים במלים או במושגים מקובלים כשמדובר ברגשות. באמצעות מאמץ זה, נוכל לעזור למטופלים להתחיל לזהות בעצמם מתי ומה הם מרגישים.
רגשותינו כמטפלים ורגשות המטופל הם הכלים המרכזיים של עבודתנו. כבני אדם, אנו פועלים בהתאם לרגשותינו ולמחשבותינו, וזו הסיבה שמטפלים מדגישים ומפתחים אסטרטגיות שיוכלו לסייע לגברים לזהות ולהשתמש ב"ארגז הכלים הרגשי" שלהם. אריקסון (1993:45) מציע כמה המלצות חדשות בעניין זה:
1. להציע למטופל רשימת רגשות. לעזור לו לזהותם ולראות לאיזה סוג של רגשות הוא מסוגל להתחבר, ואם יש רגשות אחרים שנעדרים מחייו.
2. להראות למטופל סרט ולבקש ממנו לתאר את הרגשות שמבטאות הדמויות.
3. לכוון אל הצד המכאני של המטופל ולעזור לו לזהות רגשות בעזרת דימויים מחייו הוא. בנוסף לכך, ניתן לצייר תרשים המייצג את התנאים הרגשיים שהמטפל מעונין לשקף בעבור המטופל, או לתת למטופל לצייר תרשים כזה בעצמו.
4. לבקש מהמטופל לכתוב "יומן רגשי" על השבוע שבין המפגשים הטיפוליים.
הרשימה הזו נשמעת מוזרה ואולי אפילו מצחיקה, אך עלינו להשתמש בכל כלי אפשרי כדי לעזור למטופלים שלנו להבחין בצד הרגשי שלהם; רק כך נוכל להצליח בעבודה הטיפולית עם גברים.
לדברי אריקסון (1993), כמטפלים עלינו להיות מודעים לקשיים שחווים גברים כשהם נדרשים להביע רגשות ולגלות אמפתיה למאבקיהם. עלינו להבין שהם מפחדים להיחשב כ"רכרוכיים" כשהם מבטאים רגשות, ולהרגיש אבדן שליטה כשאינם מסוגלים להבין מה הם מרגישים, ואת הכעס שהם חשים כשידוע להם מה לעשות מבחינה קוגניטיבית, אך עדיין אינם מסוגלים לנהוג אחרת ברמה הרגשית.
מודל לעבודה עם גברים הלוקים ב"דכאון סמוי"
הטיפול ב"דכאון סמוי" משול לקילוף הבצל שכבה אחר שכבה. מתחת להגנות הכפייתיות של הגבר הדכאוני אנו חושפים את מכאובי גישתו השגויה כלפי עצמו. בשורש ההפרעה הזו טמון כאב בלתי פתור של טראומת ילדות. (Real:202)
לפי ריל, תהליך ההחלמה מדכאון סמוי נחלק לשלושה שלבים: (1) קילוף ההגנות המכסות על הדכאון; (2) תרגול מערכות יחסים בוגרות; ו-(3) פתרון הטראומה המוקדמת.
שלב 1
פתרון הטראומה מתרחש בדרך כלל לאחר שהגבר משתחרר מהגנותיו. ההגנות יכולות להיות התנהגות אלימה, סוגים שונים של התמכרויות, רדיפת כסף, נשים, וכוח, או חיים בודדים בלי חברים או קשרים משמעותיים. כמה מההגנות הללו לא ייראו נורמליות בעיני הסביבה, אך אחרות עשויות להועיל לגבר במשפחה או במקום העבודה, כך שהסביבה תתקשה לראות בהן הגנות מפני דכאון. לאחר קילוף ההגנות, נהפך "הדכאון הסמוי" לדכאון שהגבר מסוגל להרגיש ולהבין.
שלב 2
לאחר שלב ההבנה, על הגבר לשפר את יכולתו לתקשר עם הזולת ועם עצמו. עליו להיות פחות קשה עם עצמו ולהתמודד עם הדפוסים ההרסניים שבקשר שלו עם עצמו ועם הזולת.
שלב 3
רק לאחר שהושלמו שלבים 1 ו-2, מסוגל הגבר להתעמת עם כאבו ולהתחיל לעבוד על בעיותיו. בשלב זה, מתחבר הגבר עם שני צדדיו הפגיעים: הילד הפגוע והילד הקשוח. בעשותו כן, הוא פותר בהדרגה את קשר ההעברה האמפתי שביסוד הדכאון שלו. הוא מתחבר ומזדהה עם הילד הפגיע ומתנתק מהילד הקשור שפיתח לעצמו כמגננה. הילד הקשוח הוא זה שהוא מארגן לעצמו על מנת לשרוד ולא להרגיש את הכאב והבושה ש"מתחתיו". בעזרת המטפל, שב המטופל וחווה את כאבו ובושתו במקום בטוח. בסוף החוויה הכואבת הזו הוא מסוגל להתחיל להשיל מעליו את הרגשות שהתקיימו בתוכו לאורך כל חייו - רגשות הדכאון - ויש לקוות שלצמיתות.
ריל אומר ששיטה זו להתמודדות עם טראומה מהווה אינטגרציה בין טיפול פרטני וטיפול משפחתי. המטפל תופס את הרגע שבו הופנמה האינטראקציה הטראומטית אצל המטופל. המטפל מאפשר למטופל לחוות את הרגשות הללו בשנית ולהבין כי ביכולתו להרפות מהם. כך הוא פותר את המאורע הטראומטי.
ריל מכנה את הדרך רצופת המכאובים אל פתרון הטראומה "מסע הגיבור":
מסע הגיבור אינו נועד רק למענו. הוא משרת גם את הקהילה שלו, את ילדיו ואת רעייתו. אין זה מסע שיעשהו גדול מכפי שהיה; מדובר יותר במסע שיקומי. הדרך להחלמה קשה מאד, ורוב הגברים יהססו בטרם יפסעו בה. אתגר ההתמודדות עם הדכאון הוא מסע קשה וכואב, אך הגמול שמחכה בסוף הדרך בהחלט מצדיק אותו. (Real 1997:188)
במודל זה, המטפל לא ינסה להיות הורה למטופל. המטפל לא יראה את בעיית המטופל כהפרעת אישיות, הנובעת מהעדר מבני או מליקוי בתפקוד האגו. הוא לא ינסה ליצור חוויה חדשה של אב ובן ולעבוד על קשר ההעברה. תחת זאת, הוא ינסה להיות "מאמן" ולתרגל מערכת יחסים בוגרת עם המטופל. הטיפול יכלול תמיכה, הדרכה ואימון. לדברי ריל (1997), הדרכה זו תתמקד בחמש פונקציות אישי?ת: ערך עצמי, הגנה עצמית, הכרה עצמית, עזרה עצמית והחזקה עצמית. הוא מייחס לפונקציות הללו דינמיקה במובן זה שניתן להורות אותן לזולת. אם המטופל יכול להכיר ביכולתו להתחבר טוב יותר אל הזולת, הדבר יקל עליו להתגבר על דכאונו. "סוד ההחלמה הוא אמנות החיבור בין הגבר המתפקד לבין הילד הפגיע. הכרה בטראומה ופתרונה ממסים את הדכאון הקפוא וצער פשוט ואנושי מחמם את הלב" (עמ' ???).
סיכום
במאמר זה, ניסיתי להציג את הרקע התאורטי לגישה מגדרית לטיפול בגברים. הראיתי כיצד חבר?ת הגברים ומיתוס "הגבר האמיתי" עלולים להוביל לתפקוד נפשי לקוי אצל גברים. התמקדתי ב"דכאון הסמוי הגברי" שיכול להתבטא במגוון צורות, כמו אבדן אינטימיות, התמכרות לעבודה ואלימות. למדתי שבעבודה עם גברים, על המטפל להתמקד ברקע שלהם ובתפקידי המגדר שהפנימו. עובדים סוציאליים חייבים להיות רגישים להיבטים אלה וליישם את הגישה הזו בבואם לטפל בגברים.
רני לוי
עובד סוציאלי (M.S.W)
פסיכותרפיסט.
מנחה קבוצות מוסמך.
עובד במסגרת המחלקה הפסכיאטרית באיכילוב, ובקליניקה פרטית בת"א.
משלב בעבודתו הפסיכודינאמית-פסיכואנליטית עקרונות טיפוליים פמיניסטים
עובד סוציאלי (M.S.W)
פסיכותרפיסט.
מנחה קבוצות מוסמך.
עובד במסגרת המחלקה הפסכיאטרית באיכילוב, ובקליניקה פרטית בת"א.
משלב בעבודתו הפסיכודינאמית-פסיכואנליטית עקרונות טיפוליים פמיניסטים
